ר"ן על שבת מ״א

1 אניגרון. מיא דכולהו סילקי:

2 אמר רב הלכה כר"ש. מסקינן דהלכה כר"ש ולא מטעמי' אלא דרב שרי משום דבאתריה דרב שכיח משחא זהו דעת הרב אלפסי ז"ל אבל בעל הלכות גדולות ור"ח ז"ל פסקו כרבי שמעון דאמר כל ישראל בני מלכים הן משום דבגמרא מדמינן האי למאי דאמר איהו נמי דבר שאין מתכוין מותר וכיון דבדבר שאינו מתכוין נקטינן כוותיה בהא נמי נקטינן כוותיה:

3 גרסי' בגמרא האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ואמרינן התם דאפילו רבי שמעון מודה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ופרש"י ז"ל דהיינו בגד שכורכין בברזא של חבית דאסיר להדוקה בנקב משום סחיטה וכדאמרינן בפרק תולין דף קמא. לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה:

4 אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל כתב שאי אפשר שתהא הך מסוכרייא בדפנה של חבית דאי הכי אע"ג דהוה פסיק רישיה כיון שאינו נהנה ביין הנסחט ממנה בכי האי גוונא לא מודה רבי שמעון אלא דוקא היכא דהוי פסיק רישיה וניחא ליה והביא ראיה מדאמרינן לעיל בפרק במה מדליקין דף כט: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא אע"פ שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק הבונה דף קג. התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ופרכינן אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו ומפרקינן לא צריכא דקא עביד בארעא דלאו דיליה אלמא כל היכא דלא מתכוין ולא ניחא ליה אף על פי שהקרקע מתיפה בודאי מותר ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' אמר להם הממונה דף לד: רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין לו לכהן גדול מערב יום הכפורי' בשביל שתפוג צנתן ואקשינן והלא מצרף ופריק אביי אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר והא התם דודאי מצרף ואפ"ה כיון שאינו מתכוין לצירוף ואינו נהנה בצירופו שרי ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק לולב הגזול דף לג: גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו דאסור למעטן ביום טוב ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי אלמא אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי כיון שאינו נהנה באותה מלאכה שרי ולפיכך פי' הוא ז"ל דהאי מסוכרייא דנזייתא היינו סתימת הנקב שלמעלה דומיא דההיא דאמרינן בפרק תולין דף קמא. לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור שהוא נהנה בסחיטתו אבל ברזי הדפנות שאינו נהנה בסחיטתן שרי להדוקינהו:

5 ואין אלו ראיות דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור וההוא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא ומשום האי טעמא נמי אמרינן ביצה טו. דנמטא גמדא דנרש שריא וכן זו שאמרו בפרק הבונה לא צריכא דקא עביד בארעא דחבריה אינה ראיה דהיינו טעמא דפטור מפני שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי זה שתולש עולשין אין צריך ליפות הקרקע ומש"ה כל היכא דליכא שיעורא פטור עליה אבל לענין היתר אין לנו וכן זו שאמר אביי בפרק אמר להם הממונה אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר אינה ראיה דההיא אביי אמרה קמיה דאגמרי' רבא דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומש"ה אקשי' עליה התם מההיא דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי כדאי' בפרק רבי אליעזר דמילה דף קלג. ובתר הכי מסקנא התם דהואיל וצירוף מדרבנן שרי וכדאיתא התם וכן זו שאמרו בפרק לולב הגזול דהיכא דאית ליה הושענא אחריתי שרי למעט עינבי הדס התם היינו טעמא לפי שאין מיעוט ענביו תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו אבל מאן דאית ליה הושענא אחריתי אין זה תיקון אצלו כלל אלא הרי הוא כממעט ענבי ההדס בפסח שהדבר נראה פשוט שהוא מותר:

6 ולפיכך כיון שדחינו ראיות הללו אפשר לפרש הך מסוכרייא דנזייתא שהיא ברזא שבדופן החבית אלא שעדיין קשה לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהוא תולדה דדש ובו דאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ואמאי מיחייב הוה ליה כסוחט כבשין דאמרינן לקמן בפרק חבית דף קמה.דלגופו מותר וכי תימא הרי מצינו איסור סחיטה אע"פ שאינו צריך למשקין הנסחטין דאמרינן לקמן בפרק אלו קשרים דף קיג: לעבר זמנין דמתווסין מאני' במיא ואתי לידי סחיטה ובפרק חבית נמי תנן גבי אלונטית דף קמז: ולא יביאנו בידו ומפרש בגמרא משום סחיטה וכן בפרק יום טוב שחל דף יח. גבי טבילת כלים מכל הני לא אריא שכבר פירש רבינו תם ז"ל דתרי גוני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההוא דהוה תולדה דמלבן היינו דוקא בבגד המתלבן ובמשקים המלבנין ואפשר שאף היין מלבן כדאמרינן התם סוכה מ. לאכילה ולא למשרה לאכילה ולא לכובסה וההוא דהוי תולדה דדש איתנהו בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש והך מסוכרייא משום סחיטה דמלבן אין בה שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא מכל מקום אין המסוכרייתא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך ומשום סחיטה שהיא תולדה דדש נמי ליכא שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין ממנה וכיון שכן אמאי אסור להדוקה י"ל דאין הכא נמי דמדאורייתא לא מיתסר אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן:

7 סליקו להו שמונה שרצים ואלו

8 קשרים שחייבין עליהן. המנויין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר ובעינן קשר של קיימא שאינו מתיר ולעולם דומיא דקושרי חוטי של יריעות הנפסקין:

9 קשר גמלין. מפרש בגמרא דף קיא: דהיינו קיטרא דזממא שנוקבין לנאקה בחוטמה ונותנין בו טבעת מרצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם:

10 וקשר הספנין. מפרש בגמרא קטרא דאיסתרידא גם היא כמין טבעת מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים:

11 כך הוא חייב על התירן. כדילפינן בפרק כלל גדול דף עד: שכן צדי חלזון צריכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי לקצרן או להרחיבן:

12 שיכול להתירו. דלא הדקיה:

13 אין חייבין עליו. ואפילו עשאו לקיימא:

14 יש לך קשרים שאין חייבין עליהם. חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו וחסורי מיחסרא והכי קתני ואלו הן המותרין לכתחלה מפתחי חלוק כמו שיש לכומרים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף של שמאל ושל שמאל בכתף של ימין דכיון דכל יומא שרי להו לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה:

15 סבכה. קופיא:

16 של פסיקיא. אזור רחב וחוטין תלוין בראשו לקשרו בהן:

17 ונודות יין ושמן. של עור שכופפין פיהם וקושרין:

18 וקדרה של בשר. פעמים שקושרין בגד סביב לפיה:

19 קושרין לפני בהמה. חבל ברוחב הפתח:

20 קושרין דלי בפסיקיא. דפסיקיא לא מבטל ליה התם:

21 אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהדלי קשור ותלוי שם תמיד ומוקמי' לה בגמ' בחבל דגרדי דרבנן גזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וחבל דעלמא אסור דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ורבי יהודה מתיר דלא גזר חבל דגרדי אטו חבל דעלמא:

22 וכתבו בתוספות דכי אסרי רבנן היינו דוקא בדליים הקבועים בבור אבל חבל דעלמא כגון הדליים שלנו שרי דכיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא:

23 גמ' קיטרא דקטרי בזממא. רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת כשרוצין לקשור הבהמה אסור לקשרה לכתחלה מפני שפעמים שמניחה שם שבוע או שבועיים:

24 וקיטרא דקטרי באסתרידא. שכשרוצה להעמיד הספינה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה שבוע או שבועיים והוי כעין קשר של קיימא:

25 איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל וכו' בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל וקושר קשר בתוכה שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם ומעשה אומן הוא:

26 בדרבנן. שכשקושרין אותו סביב לרגליהם אין קושרין אותו בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועל וכשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושר אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגלו כך פרש"י ז"ל אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא ולפיכך פטור אבל אסור:

27 בדבני מחוזא. שהן רחבי לב ומקפידין על לבושיהן ועל נעליהן להיותן מכוונין וקושרין אותן בדוחק וצריך להתירן ערבית:

28 אסתוירא דכרעיה. באשורו אחזה רגלי איוב כ״ג:י״א מתרגמינן באסתויריה אחדת רגלי והוא העקב שולייתו של רגל:

29 דנפקו ביה בתרי וכו'. דכה"ג ודאי לא קטרי ביה קשר של קיימא ולא קשר אומן כדי שיהא נוח להתירו:

30 רבי ירמיה הוה קא אזל בתריה דרבי אבהו בכרמלית איפסיק ליה רצועה דסנדליה. ונפל מרגלו הסנדל שעל ידי הרצועה הוא עומד כי הסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גבי הרגל ומעמידות אותו:

31 שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה. וראוי לטלטל וכרוך עליה במקום רצועה ונועלו עד שתכנס:

32 אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר:

33 שבקיה. במקום שנפל מרגליך ולא תטלטלנו בידך להצניעו:

34 ומאי שנא מר' ירמיה. דשרי ר' אבהו לנעלו על ידי גמי:

35 התם בכרמלית כגון בקעה ולא הוה מינטר וכתב הראב"ד ז"ל דהיינו טעמא דשרי משום דכרמלית דלא מינטר לא מקצי ליה איניש אלא דעתיה עלויה לטלטוליה על ידי גמי לח אבל בחצר דמינטר מקצי ליה איניש מדעתי' עד דמתקן ליה ולא משום הפסד ממון נגעו בה:

36 תרי איסורי. שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה:

37 חד מינייהו בטוליה בטליה וכשיוציא הבהמה לא יתיר אלא התחתון ויוציאנה בדוחק:

38 מביא אדם חבל של גרדי מתוך ביתו וקושרו בפרה. ראשו האחד וראשו השני באבוס ולא חיישינן שכשיתיר לא יתיר אלא קשר שבראש הפרה ויבטל הקשר שבאבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא הא' של קיימא אבל בחבל דעלמא שהוא מוכן לכך אמרינן בגמרא שאם היה קשור בפרה קושרו באבוס ואם היה קשור באבוס קושרו בפרה אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאבוס:

39 אם כלי קיואי הוא מותר לטלטלו בשבת. דחזי לתשמיש אחר ולא חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור שאין הגרדי מקפיד בכך:

40 מתני' מקפלין את הכלים. בגדים כשפושטן מקפלן מפני שמתרככין ומתקמטים כשאינן מקופלים:

41 אפילו ארבעה וחמשה פעמים. כדי לחזור וללבשן בו ביום: